<h1>כל בו הלכ' שבת סימן ל"א</h1>
<h2>דף נ:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי שבתות עושין, שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום מן המנחה ולמעלה אין עושין. פירש הר"מ ממנחה גדולה ולמעלה שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה שמא מתוך טרדת המלאכה יבוא לידי חילול שבת אבל סמוך למנחה מותר. ומן המנחה ולמעלה בשמתא דדרבנן קאי העושה מלאכה. ומאי שמתא שם מיתה, כלומר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וכתיבה גם כן אסורה מפני שהיא מאבות מלאכות. וכתב הר"מ שמותר לכתוב דבר הלכה שאדם כותב לעצמו לאחר חצי היום לפי שהיא מלאכת שמים אבל סופרים שכותבים בשכר אין להם רשות לכתוב לאחר חצי היום עכ"ל. וה"ר יצחק ז"ל כתב הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא במעלי שבתא לא מנהגא מן מנחתא ולעיל מנהגא עכ"ל.
<h2>דף ק.</h2>
מי שהיה אוכל בערב שבת וקידש עליו היום והוא בתוך הסעודה פורש מפה ומקדש וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון. היה אוכל וגמר סעודתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחילה על כוס אחד ואחר כך מקדש על כוס שני. ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצוות של תורה על כוס אחד.
<h2>דף קא.</h2>
ומה שנהגו לקדש בבית הכנסת הטעם מפני האורחים שאוכלין שם בחדר הסמוך לבית הכנסת. ויש אומרים שהמנהג משום רפואה, לפי שאמרו ז"ל פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקידוש דבי שמשי, והוא הקידוש שעושין בבית הכנסת. [והטעם הראשון עיקר, והראיה שאין מקדשין בבית הכנסת] בלילי הפסח לפי (שעני) [שאפילו עני] שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ובשאר ימים טובים נהגו לקדש שם. (י"א) [ויש אומרים] כי הטעם לפי שפעמים יש בציבור מי שאינו בקי בנוסח הקידוש ובשמעו אותו ילמדהו, או אפשר לומר להוציאו בזה הקידוש אחר שדעתו לאכול בביתו, ואף על פי שהלכה רווחת שאין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא הקריאה כדלעיל. וכן כתב רבינו נסים ז"ל מי שקידש בבית זה ודעתו לאכול בבית אחר אין צריך לחזור ולקדש במקום סעודה, והביא ראיה מהא דאמר מי שסוכתו ערבה עליו מקדש בליל יום טוב האחרון של חג בביתו ועולה ואוכל בסוכתו. אך הרמב"ם ז"ל כתב אין קידוש אלא במקום סעודה כיצד לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה עכ"ל.
ופסקו הגאונים ז"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה הלכך לא יקדש אדם בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה. ומקשין אם כן למה מקדשין בבית הכנסת, ומתרצין אף על גב דאין אוכלין בבית הכנסת מכל מקום סעודת מצוה מותרת. ואמר רבינו ניסים גאון ז"ל שאם קידש במקום אחד על מנת לאכול במקום אחר דהוי קידוש במקום סעודה. ואותן בני אדם ההולכין לעשות קידוש להוציא אחרים נהגו שלא לשתות שם, אף על גב דשיטת ההלכה מוכיח שהיו רגילין לשחות מכוס של קידוש בבית הכנסת אף על פי שאין יוצאין, מכל מקום נכון להחמיר. וכתב הר"י ז"ל אם אדם מקדש בביתו ויש לו שכן שומע קידושו ושולחנו לפניו בביתו ושומע קדושה של חבירו על שולחן שלו יצא היכא דנתכוין שומע ומשמיע דהוי קידוש במקום סעודה. כתב הרב ר' אשר ז"ל ואי קדיש ואשתלי ולא טעים מקדש ושתו לה אחריני או אישתפיך מייתו לה כסא אחרינא ומברך עליה בורא פרי הגפן ושתי ליה, ולא צריך לאהדורי (קדושה) [קידושא], דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לא טעם לא יצא. והני מילי כגון דקידש ושתו אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהכי דמברך על כוס אחד בורא פרי הגפן ודיו, אבל אם לא במקום סעודה קדיש או קם מההוא דוכתא צריך למיהדר ולקדושי.
טעם למה אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג כלומר במקום עונג שהיא הסעודה שם תהא קריאת השבת דהיינו הקידוש.
<h2>דף קו.</h2>
כלי שהוא מחזיק כמה רביעיות יין אם שתו ממנו מעט פגמו, והוא הדין לענין ברכת המזון או שאר ברכות שטעונות כוס, אבל לענין ברכת הנהנין אינו פוגם שצריך לברך עליו בורא פרי הגפן. השותה ממנו אחר זה אם לא בירך עליו אבל אין עושין בו ברכה שטעונה כוס מפני שהוא כשיורי כוסות. והר"מ בירך פעם אחת ברכת המזון על יין פגום שהחזיר לקנקן שהיה בתוכו יין חי ושפך מן הקנקן לתוך (הקנקן רבה עליו ומבטלו) [הכוס ובירך עליו בורא פרי הגפן כי אמר קמא קמא בטיל מן היין הפגום שהיין רבה עליו ומבטלו], ובפעם אחרת בירך על יין פגום אף על פי שלא היה יין הרבה בתוך הקנקן ולא היה יכול לומר קמא קמא בטיל, ובשעת הדחק היה. ור"ף ז"ל כתב מיהו נהגו העולם להוסיף מעט מים או מעט יין כדאמרינן בירושלמי ר' פלוני טעים כסא ומתקן ליה, ופירש רבינו יחיאל ז"ל דמתקן ליה בתוספת מעט יין שאינו פגום או מעט מים, ומה שפירש בערבי פסחים יש קפיד אחצבא פגומה פירש רשב"ם ז"ל דוקא קפיד אבל אם אין לו יין אחר מותר. שמרים שנתן עליהם מים אף על פי שיש בהן טעם יין אם לא נתן שלשה והוציא ארבעה אין (מקדישין) [מקדשין] עליו.
ויש לו לאדם לקדש בערבי שבתות מבעוד יום, ואף על פי שלא נכנס השבת.
וכשיקדש מברך תחילה על היין וכו' כמו שכתבנו. וכתב בעל האשכול ז"ל מאי טעמא תקינו קדושה והבדלה וברכת חתנים בתר בורא פרי הגפן דכיון דצריך לקדש ולהבדיל לא אפשר למיכל עד דמקדש ומבדיל והוי צורך אכילה ומשום הכי לא הוי הפסקה, וכן נמי הני ברכות דחתן דחובה הן עליו ועל היושבין שם לברוכי קמי קדוש ברוך הוא מעין אכילתן ושמחתן, וכיון דהכי הוי צורך אכילה נינהו, אבל שאר מילי אפילו דברי תורה הפסיק בה צריך לחזור ולברך. ובשבת בשחרית בצאת ישראל מבית הכנסת מוזגין הכוס ומברכין עליו בורא פרי הגפן והוא הנקרא קידושא רבה. והטעם למה נקרא כן לפי שברכה זו גדול כחה שהיא ראשונה לכל הברכות הסדורות על הכוס. או נוכל לומר טעם לדבר כי לפי קטנו נקרא כן כמו שמכנין לעיור שקורין לו סגי נהור. והקידוש הזה נעשה טרם יסירו המפה העליונה מעל השולחן כדי שלא יתבייש הפת כשאין מקדשין עליו ומקדשין על היין. ואסור לטעום כלום קודם קידוש זה ואין צריך לברך אחריו על הגפן, וכן הדין בימי החול אם ישתה קודם אכילה, שאין מנהגינו עתה כמנהג (רבינו) [רבותינו] זכרונם לברכה שהן לא היו מרגילין עצמן להיות קובעין סעודתן על היין מפני שני טעמים האחד שלא היה להם רוב יין מצוי אצלם, ועוד מפני שהוא משחית הדעת לא (היה) [היו] רוצים לקבוע עליו ולפיכך היו מדקדקין בין לשתות ובין לשרות, אבל אנחנו שהורגלנו לשתותו ולקבוע עליו אין לדקדק כל כך ואין אנו צריכין לברך אחריו.
ונשים (חייבין) [חייבות] בקידוש היום, ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, והטעם כמו שאמרו רז"ל [ברכות כ' ע"ב] נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנייהו בשמירה איתנייהו בזכירה. ואשה היודעת לקדש מקדשת ואם לאו (מקדישין) [מקדשין] לה. וביאר הר"ש ז"ל ואפילו להוציא אחרים ידי חובתם שאינן יודעין לקדש.
ועיקר הקידוש בלילה, ואם לא קידש בלילה מקדש והולך כל היום. וסדר הקידוש להיות אומר ויכולו עד אשר ברא אלהים לעשות, ואחר כך בורא פרי הגפן, ואחר כך אשר קדשנו במצוותיו ורצה וכו'. ואם יקדש על הפת אומר אחר ויכולו ברכת הלחם ואחר כך מקדש בנוסח זה שכתבנו.
ומקדשין קידוש היום על היין כמו שאמרו רבותינו ז"ל זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמים קידוש היום דבר תורה. ירושלמי א"ר ירמיה מצוה לצאת ביין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם. מהו לצאת ביין מבושל ר"י אומר יוצאין בר קפרא תני קונדיטון כיין.
<h2>דף קו:</h2>
ואחר כך נוטלין ידיהן לצורך הסעודה אבל לא קודם שיקדש שכך אמרו רז"ל נטל ידיו לא יקדש משום דיין אקרי פרי, ואמרו רז"ל כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ויש אומרים כי מאחר שהקידוש בא במקום סעודה ועוד שאם היה מתאוה לפת יותר מיין שמקדש על הפת הלכך הרשות בידו ליטול ידיו לפני הקידוש או לאחריו וכן עמא דבר.
והמקדש על הפת צריך ליטול ידיו תחילה ולברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע. ורבינו תם אוסר לקדש על הפת, ודוקא במקום שהיין מצוי אבל במקום שאין היין מצוי נכון הוא לקדש על הפת. והמקדש לאחרים אין צריך לשתות ואף על פי שאינו אוכל שם מוציא ידי חובת האוכלין שם במקום הקידוש. וכתב הרב רבי אשר ז"ל שאם קידש או הבדיל לעצמו לא יקדש לבקי אלא לאשה או לשאינו בקי. דהא דאמרינן [ר"ה כ"ט ע"א] כל הברכות כולן אף על פי שאינו חייב מוציא הני מילי להוציא את שאינו בקי אבל בקי לא דהוא עצמו מוציא את עצמו אם ירצה, ומסתבר הכי מדאשכחן דאמר רב פלוני הוה מקדש לאריסיה כי אתי מדברא, דוקא אריסיה דלא ידע אבל לאיניש דידע לא. וכן מדקאמר אבל מברך לבנו ולבני ביתו כדי לחנכן במצוות מכלל דלאינשי אחרינא לא. והכי חיבר הריא"ג ז"ל בהלכות הבדלה ע"כ. אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש שכח ואכל או שתה קודם שיקדש הרי זה מקדש אחר כך.
<h2>דף קז.</h2>
והמנהג לומר ויכולו קודם שיקדש, ואחר כך מקדש וטועם מלא לוגמיו, ומטעים לכל בני החבורה. וכתב הר"ף ז"ל לאו דוקא מלא לוגמיו אלא כל שאילו מסלקו לצד אחד היה נראה כמלא לוגמא.
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. ויש רוצים להוכיח משם דאין מקדשין ביין מבושל. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם נתערב מעט דבש או שאור (בחביות) [בחבית] גדולה שאין מקדשין עליו לפי שאינו ראוי לנסך. ותמה דהא אמרינן סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום אף על פי שאינו ראוי לנסך, ואמאי לא אמעט מתוך גריעותו או מחמת מיאוס כמו מגולה או שריחו רע. וביין מבושל (מקדישין) [מקדשין] עליו לכתחילה דהכי אמרינן [ירושלמי פסחים רפ"י] בארבע כוסות של פסח דיוצאין ביין מבושל אף על פי שאומר עליו קידוש היום אך (אין מקדישין על ריחו חומץ וטעמו יין מקדישין עליו) [אין מקדשין על טעמו חומץ וריחו יין אבל ריחו חומץ וטעמו יין ויין צימוקים מקדשין עליו] והוא שיהיו הצימוקין לחים שאם ידרוך אותם יצא מהם דבש, וכן יין חדש מגיתו (מקדישין) [מקדשין] עליו. וסוחט אדם אשכול של ענבים פירוש מערב שבת (ומקדישין) [ומקדשין] עליו בשעתו.
